30 שנה לך תזכור: טויוטה סטארלט

היא לא הופיעה על פוסטרים בחדרי ילדים, לא כיכבה במשחקי מחשב ולא הפכה לחלום רטוב של חובבי נהיגה. היא הייתה קטנה, צנועה ובעיקר הגיונית. מכונית שנבנתה עבור אנשים שרצו להגיע לעבודה, להסיע ילדים, לחסוך בדלק ולא להכיר את מכונאי הרכב שלהם באופן אישי. שלושים שנה אחרי שהדור החמישי והאחרון שלה הגיע לשווקים, קל להבין שהסטארלט הייתה יותר ממכונית קטנה. היא הייתה ביטוי מדויק לפילוסופיית הייצור של טויוטה בשנות התשעים, שהיתה מושתתת פחות או יותר על שלושה דברים: אמינות, אמינות ואמינות. (ושיעמום).

השם Starlet (‘כוכב קטן’ בעברית) הופיע לראשונה כבר בשנת 1973, בתקופה שבה יצרני רכב ברחבי העולם חיפשו דרכים להתמודד עם עולם משתנה. משבר הדלק של שנות השבעים העלה את הביקוש למכוניות קטנות וחסכוניות, וטויוטה הייתה אחת החברות שהבינו מוקדם את הפוטנציאל של מכוניות קומפקטיות. הסטארלט נולדה כדי להיות המכונית הקטנה שמתחת לקורולה. היא היתה זולה, אבל לא במובן השלילי של המילה, אלא מכונית נגישה שמביאה איתה את אותם ערכים של טויוטה: אמינות, יעילות ועלויות שימוש נמוכות.

במשך השנים היא התפתחה מדור לדור, אבל מעולם לא איבדה את הכיוון. בעוד יצרנים אחרים ניסו להמציא מחדש את מכוניות הסופרמיני בכל כמה שנים, טויוטה המשיכה לשפר את אותה נוסחה בסיסית: ממדים קומפקטיים, מנועים פשוטים ואמינות גבוהה. ככה זה: כשהחלק המכאני מתוכנן באופן פשוט ובנוי טוב, אין יותר מידי דברים שיתקלקלו. זה היה בולט במיוחד לאור הפריחה של מכוניות הסופמיני האירופאיות בשנות ה-80 שנתנו יותר דגש על עיצוב אופנתי ושימושיות (פיאט אונו), והנאה מנהיגה (פיג’ו 205). הסטארלט לא דיברה בשפה הזו.

הדור החמישי, שהגיע לשווקים בשנת 1996, היה למעשה נקודת השיא של רעיון הסופרמיני התכליתית של טויוטה. הוא הגיע לעולם שבו קטגוריית הסופרמיני כבר הייתה אחת התחרותיות ביותר בתעשיית הרכב. באירופה חיכו לו מכוניות כמו פיג’ו 106, רנו קליאו, אופל קורסה, פולקסווגן פולו ופיאט פונטו. כמיטב המסורת האירופאית, אלו היו מכוניות מעוצבות ועם מה שאנחנו מתקשים להגדיר אבל קוראים לו פשוט “אופי”.

הסטארלט של שנות התשעים הייתה מכונית של פרופורציות נכונות. היא הייתה קטנה מספיק כדי להסתדר בעיר, אבל שימושית מספיק כדי להיות מכונית משפחתית שנייה. העיצוב היה נקי ופונקציונלי, עם חלונות גדולים, ראות מצוינת ותא נוסעים שתוכנן סביב שימושיות ולא סביב אבזור או תחושת יוקרה. מתחת למכסה המנוע, ברוב השווקים ובהם ישראל, נמצא מנוע ה-1.3 ליטר שהפיק 75 כ”ס. הוא לא נועד להפוך אותה למכונית זריזה, אבל הוא סיפק בדיוק את מה שהלקוחות רצו: פעולה חלקה, צריכת דלק סבירה ואמינות גבוהה.

עובדה שכנראה תפתיע אתכם היא שלצד הדגמים הרגילים, היו גם גרסאות ביצועים כמו ה-GT Turbo וה-Glanza V, ששווקו בעיקר בשוק היפני, והציגו צד אחר לחלוטין של הסטארלט. כן, בשנות ה-90 היו דברים מעניינים ביפן, שלצערנו נשארו בעיקר ביפן. עם מנוע מוגדש שהפיק 133 כ”ס ומשקל נמוך, הגרסאות האלו הפכו עם השנים לחביבות חובבי הנהיגה והשיפורים. אבל עבור רוב העולם, וגם עבור ישראל, הסטארלט הייתה קודם כול מכונית קטנה, אמינה ובעיקר אנונימית.

הזווית הישראלית

בישראל, הסטארלט הצליחה בדיוק בגלל מה שלא היה בה. לא היה לה עיצוב שמשך מבטים, לא היה לה מנוע שסיפק טריגר לשיחה עם המתדלק בתחנת הדלק, ולא היה לה את אותו קסם אירופי של חלק מהמתחרות. היא הייתה מכונית שאנשים קנו עם הראש ולא עם הלב, וזה מה שהתאים בדיוק לשוק הישראלי של שנות התשעים.

משפחות רבות החזיקו אותה כרכב שני, נהגים צעירים השתמשו בה כמכונית ראשונה, נהגים ותיקים אהבו את הפשטות שלה, ובשוק המשומשות היא הפכה למוצר מבוקש בזכות מוניטין שהלך והתחזק ככל שהשנים חלפו. הייתה לה תיבת הילוכים אוטומטית יעילה, מה שלא היה לרוב המתחרות האירופאיות, אבל היא הייתה לא מרווחת במיוחד, בעלת תא נוסעים אפרורי ובעיקר בין המכוניות היקרות בקבוצה, מה שלא הקל עליה. מצד שני, עדין אפשר להיתקל פה ושם בסטארלט ששרדה היטב את פגעי הזמן – לא משהו שכיח במכוניות קטנות בנות 30.

סוף עידן

בסוף שנות התשעים השתנה העולם. לקוחות רצו יותר בטיחות, יותר אבזור, יותר עיצוב ויותר תחושה של מכונית גדולה בתוך מרכב קטן. טויוטה הבינה את השינוי והציגה את היאריס, שהחליפה את הסטארלט והביאה איתה שפת עיצוב מודרנית וחדשה, לצד איכות גבוהה יותר, יצירתיות תכנונית ואפילו שלדה בעלת אופי הרבה יותר אירופאי (והבחירה לייצר אותה גם בצרפת תרמה לכך). בסופו של דבר, הסטארלט לא הייתה המכונית שאנשים חלמו עליה. היא היתה המכונית שאנשים שמחו שיש להם אותה, גם אם לפעמים עברו לידה ושכחו שזו המכונית שלהם.