מבחן דרכים: דוקאטי X דיאבל – פאוור-קרוזר איטלקי עם מנוע V4 ו-168 כ״ס

אם הייתם מבקשים לתאר את האופנוע הזה בשתי מילים, לאו-דווקא בעברית, אז הייתי עונה: Soul Bike. לא אופנוע עם נשמה, אלא אופנוע לנשמה. לפחות שלי. מהאופנועים האלה שמשתלטים על כל החושים, על ההוויה, והם עושים את זה כל-כך חזק שאין אלא להתמסר ולהתענג.

אמנם יש אופנועים כאלה בכל סגנון, אבל אני פגשתי יותר מהם דווקא בצללית היותר קלאסית: מושב נמוך, זווית מזלג שטוחה, כידון רחב, ואולי הכי חשוב – רגליים שלוחות קדימה. לא יודע מה הקטע עם הישיבה הזו. אולי היא פותחת את הצ׳קרות, או משפרת את זרימת הצ׳י, או סתם מאווררת את הבית-שחי. אבל משהו בפוזה הזו מלטף גם את האגו, וגם את הנפש. לדוקאטי X דיאבל יש בדיוק את תנוחת הרכיבה הזו. לעין הבלתי מיומנת, הוא עלול להראות כמו עוד קרוזר; משהו סטייל אמריקאי כזה, כבד עם דאווין חלול. רק שהפעם המראה מטעה. אמנם כן, יש בו ים דאווין, אבל חלול הוא לא.

דוקאטי X דיאבל  – וסליחה על הנבירה בציציות – משתייך לתת הקטגוריה שנקראת ׳פאוור-קרוזר׳. יענו לא סתם קרוזר, אלא קרוזר עוצמה! או פשוט "אופנוע שרירים". החלוץ בז׳אנר היה הימאהה Vmax של 1985; צללית ותנוחה של צ׳ופר מתון, אבל עם מנוע V4 1200 שמפציץ 145 כ״ס שערורייתיים לזמנו. פעם ראשונה שהמנוע היה פגז כמו הפוזה, ורק אלוהים יודע איך לא חשבו על זה עד אז.

כשדוקאטי נכנסת למשחק
הבעיה באייטיז ולתוך הניינטיז, הייתה שה-Vmax והפאוור-קרוזרים שבאו בעקבותיו תמיד נראו והאיצו פגז, אבל התנהגו כמו ארגז. רק עמוק לתוך שנות האלפיים, הז׳אנר הזה החל לקבל מכלולים ספורטיביים יותר (בעיקר בלמים ובולמים), כדי להתמודד עם כוח המנוע שהלך ועלה עם השנים. אפילו הארלי דיווידסון – המקור וההשראה לרעיון ה׳קרוזר׳ – נאלצו לפתח מאפס את ה-Vrod רק כדי לתת מענה ראוי לספינאוף שנקרא ׳פאואר-קרוזר״. קפיש? אם כן, יעלה ויבוא: דוקאטי.

דוקאטי דיאבל V2 הראשון הוצג בתערוכת מילאנו 2010 וגרם לקהל לעקם את הראש כמו כלב שלא מבין מה בדיוק הוא שומע. הרי עד אותו הרגע, ״דוקאטי״ ו-״קרוזר״ היו שני הפכים גמורים. רעיונית וביצועית. אבל, זו הייתה תקופה של ראש פתוח בדוקאטי של תחילת המילניום. אחרי שנים של מיקוד באופנועי ספורט בלבד, פתאום הם התחילו לפזול לסגנונות אחרים; מולטיסטראדה, היפרמוטארד, סטריטפייטר, סקראמבלר. ״ג׳יובאני!    איזה ז׳אנר שכחתי?״

דמיינו רגע את ג׳יובאני וג׳יאקומו, שני איטלקים גאים שכל החיים שלהם בנו אופנועי סופרבייק, פתאום מקבלים מהנהלת דוקאטי הנחייה לבנות פאוור-קרוזר. עכשיו רוצו עם זה קדימה  15 שנה של פיתוח וטרפת דוקאטית נפוצה. מה קיבלתם? נכון. דיאבל V4.

מנוע V4 בהשראת המוטו GP
הדיאבל החדש בנוי סביב מנוע ה״גראנדטוריסמו״ בגרסה ייעודית. כמו אחיו מהמולטיסטראדה והבנדוד שלו מהפאניגלה, גם הוא מקורו במנוע המוטו-GP של דוקאטי. אני חוזר בתמצות: מנוע בארכיטקטורת מוטו GP בתוך קרוזר. אפילו השלדה – שבנויה משני חלקים (אחורי וקדמי) שאין קשר מבני בניהם למעט היותם מוברגים למנוע – היא מבנה שמיושם כיום גם בפניגאלה וגם באופנוע המוטו GP של דוקאטי. כל הטרלול הזה יושב על בולמים איכותיים ומתכווננים מלא, בלמים בהמות, וזרוע חד-צדית מאלומיניום מפוסל שמחזיקה צמיג אחורי ענק במידה 240. הכל מכוסה בעיצוב מינימליסטי, נמוך ומוקפד, שמשלים את המכאניקה עם מכלולי קצה לכדי צללית דחוסה ואפלה של ״זוזו, למה אני…״

עם מפתח שעולה 230,000 שקלים בכיס ידעתי בערך לאיזו חוויה אני ניגש, כי פעם מזמן רכבתי על הדיאבל V2 המקורי. גם הפעם התיישבתי על המושב הנמוך והקפדתי לשלוח את הרגל קדימה לרגליות הקרוזר של גרסת ה-X. ניוטרל בקלות, סטרטר קצר, קלאץ׳ רך והמפלצת מתגלגלת בפמפום עדין שמגרגר דרך רביעיית האגזוזים. כזה ילד טוב ומנומס, קשה לא לחייך.

באופן מפתיע לטובה, ה-V4 הזה נשמע יותר טוב על גבי המושב מאשר למקשיב מהצד. תיבת האוויר שמתחת לראש ההגוי פתוחה לחלוטין, והפילטר מנגן צלילי יניקה עדינים בתגובה למילימטרים של גז. שריקות גלגלי השיניים של הגיר בתאוצות מתונות של ראשון-שני כשהרוח עדיין לא חזקה. הבירבולים מהאגזוז בגז סגור. הפיצוצים הקצרצרים של הקוויקשיפטר. השאגה הצרודה של הכל ביחד בדרך לקו האדום. אמא׳לה ואבא׳לה איזו המראה אל הקו האדום.

אם תחפשו הסבר במספרים  לצונאמי הזה, לא תמצאו אותו. 168 כ״ס וקצת פחות מ-13 קג״מ כבר לא באמת חריגים בנוף האופנועני של ימנו. רק שבדיאבל הכוח הזה מגיע עם מכפלת כוח אדירה: תנוחת הרכיבה. תראו רגע, לשמחתי החיים האלה זימנו לי להאיץ עם אופנועים מאוד חזקים על ישורות של מסלולים, כולל המראות על בקרות זינוק וכל הטררם; פניגאלה V4s עם 205 כ״ס, סופרבייק רשמי של ב.מ.וו עם 230 כ״ס על 160 קילו, כאלה. אבל אף אחד מהם לא מתקרב לתחושת השאיבה הקולוסאלית של השד האיטלקי הזה.

בפוזה הזו אין באמת איך להתנגד לכוח תאוצה. זה למה 168 כ״ס עם ידיים פרושות לצדדים ורגליים שלוחות קדימה, מרגישים כמו 350 כ״ס. בהתחלה נראה לך שכרית המושב שתומכת מאחור תספיק, ואתה נותן לו ביציאה מהרמזור. זו תאוצה כזו חזקה, שקשה להרים כנגדה את הרגל מהקרקע אל הרגלית כדי להעביר להילוך שני. אם הצלחת בזה, אז רק עכשיו מתחילה המסיבה. שאיבה ברוטאלית בין 7,000 ל-11,000 סל״ד ששום דבר לא מחזיק מולה, למעט לפיתה איתנה של הכידון ותפילה כנה. כמו לרכוב על אופנוע עם מנוע  V8 של מוסטנג GT350. על פי פרסומים זרים בין 120 ל-220 קמ״ש ברוב המקרים אתה תיכנע לפניו. אם לא תיכנע, הוא ייקח אותך תלוי על הקרניים הרחבות שלו עד ה-270 קמ״ש הכי מפחידים שהיו לך בחיים. וכל זה הוא רק חצי מחוויה.

החצי השני זו ההתנהגות. כן, גם אני הסתכלתי על הצמיג האחורי הענק עם הפרופיל המתון וחשבתי שאין מצב שהדבר הזה פונה. אז חשבתי. דוקאטי X דיאבל שוקל 229 ק"ג ללא דלק. משקל זבוב בז׳אנר שבו 300 ק״ג אופנוע נחשב לגמרי מתקבל על הדעת. מרווח ההטיה של ה-X דיאבל יותר ממספק ליומיום, ומאזור ה-15 קמ״ש והלאה, הדבר הזה מתגלגל מרגלית לרגלית בקצב סף לא סביר. ככל שהמהירות עולה, ההיגוי משום מה לא הופך כבד יותר. האופנוע מחליף נתיבים ב-160 קמ"ש באותה הקלות שהוא עושה את זה על 60 קמ"ש (על פי פרסומים זרים וזה). משהו בישיבה נמוך בתוך האופנוע גורם להפיכת כיוון להרגיש פחות כמו השכבה, ויותר כאילו הגוף סטאטי והגלגלים הם שמטאטאים מצד לצד מתחתיך. בטיל, בלי תנועת מתלים, על האחורי בדרייב, על הברקסים בטרייל, לתוך מסילה. צמרמורת.

פאוור-קרוזר של דוקאטי, עם נשמה…
ככה אתה מבין שלא יעזור, קרוזר שמקרוזר, זה דוקאטי. ואם ככה, אז בראבו ג׳יובאני אחשלי. ולא רק על הביצועים. אלא גם על השאר. על העיצוב, המערכות, הגימור, על איך שהבנזונה מפרפר ועולה לווילי במקביל, על הצלילים, השיוט, התחושות. ובעיקר על האיזון הקריטי וכמעט בלתי אפשרי בין הפמפומים הנעימים של הקרוזר, לפיצוצים המטלטלים של הפאוור. כנראה שצריך להיות איטלקי כדי לצלוף את הניגוד הזה בתוך אופנוע לנשמה.

דוקאטי X דיאבל – תעודת זהות