ב.מ.וו Z4: נהיגה אחרונה

רמת הגולן ריקה לחלוטין. שעה מוקדמת, שמש שרק מתחילה לעבוד. מסביב יש נוף, אבל לא רק נוף. יש גם אספלט מתפתל, לא תמיד מושלם. הגג מופשל. הרוח בשיער, האוויר ממלא את הריאות. קל להישאב עכשיו אחרי ההיגוי המדויק והחד. להתענג על הכניסה הנחושה לפניה, ולהתרגש מכל מה שקורה דרך המעט מאוד שמפריד בין הנהג לאותו אספלט. כן זו לא הגרסה החזקה, וכן גם התיבה כאן אוטומטית. ולא, אם מסתכלים מסביב, זה לא משנה במיוחד.

ישנן מכוניות שמסיימות את דרכן על פס הייצור בלי להשאיר חותם, ויש כאלה שמותירות אחריהן חלל גדול ממידותיהן. ב.מ.וו Z4 שייכת לסוג השני. לא רק משום שייצורה הסתיים, אלא מפני שהעולם שבו מכונית כזאת הייתה חלק טבעי מהנוף הולך ונמוג יחד איתה. הרעיון פשוט להפליא: שני מושבים, גג נפתח, מנוע מלפנים, הנעה מאחור. לא מכונית שצריך, אלא מכונית שרוצים. לא כדי להגיע, אלא כדי לנהוג.

הרודסטר מתברגנת: ב.מ.וו Z4 20i במבחן דרכים
כמו שצריך: ב.מ.וו Z4 M40i במבחן דרכים

בתוך עולם הרודסטרים הציעה ה־Z4 תמיד פרשנות מסוימת מאוד. רודסטר יכולה להיות קטנה, קשיחה, רועשת, בסיסית ואפילו מעייפת, ועדיין נפלאה. ב.מ.וו ביקשה משהו אחר: מכונית נהיגה אמיתית שהיא גם ב.מ.וו. איכותית ונוחה מספיק כדי לגמוע מרחקים, מחוברת מספיק כדי שכשיגיע הכביש הנכון יהיה ברור לשם מה באנו.

גם גרסת ה־20i הבסיסית מבינה היטב את העניין. שני ליטרים מוגדשים, 197 כ"ס, 0–100 קמ"ש בכ־6.6 שניות, לא נתון משבש תודעה אמת. ביצועים עוקרי עיניים או תאוצות מעוותות איברים? יותר זריזות מופגנת עם מנוע שנענה היטב, תיבת הילוכים שיודעת להחזיק אותו במקום הנכון, ומספיק כוח לשעשועים בפניות, בדרך וביציאה מהן.

ברור שהייתי מעדיף כאן תיבה ידנית. באותה נשימה הייתי מעדיף שימשיכו לייצר אותה בכלל. אז אני אומר תודה שהגיר הזה מגיב נכון ומחולק היטב, ומתרכז בעיקר בהגה, בשלדה הנפלאה הזאת ובתגובות המדודות. אפשר גם להעריך את הכיול המוצלח. זו אינה מכונית קשה וקשוחה, להיפך. היא נעה במידה, מעמיסה לבקשתך ומבצעת. מערבת קראנו לזה פעם. ואני מתערב איתך שבכביש הנכון, בקצב הנכון, לא תרצה מרודסטר, שום דבר יותר, ממה שיש כאן.

יושבים נמוך וקרוב לסרן האחורי, החרטום הארוך נמתח לפנים. הכל נופל לך לידיים ולרגליים. ב.מ.וו Z4 פונה בטבעיות, מתיישבת על המתלים ומאפשרת לך לעבוד איתה, לחוש את העברות המשקל, למצוא קצב. תקשורת, חיבור, תחושה, הנאה מנהיגה. מילים שהיו בעלות משמעות בעבר והיום נצמדות למקומות לא להן. וכאן הכל מקבל הגיון. לא הגיון מעושה של מספרים בכאילו וסופרלטיבים בערך. רק לנהוג. וכשהגג מופשל, מרחב הראש נעשה בלתי מוגבל, השמיים מחליפים את התקרה והעולם נכנס פנימה. האוויר, הריחות, הקולות ושינויי הטמפרטורה נעשים חלק מהדרך. כמו שאני נוהג להגיד: רוח בשיער, חרקים בשיניים וחיוך על הפנים. כל דרך מרגישה פתאום אחרת וכל נהיגה מקבלת ממד חדש.

במשך יותר משני עשורים ושלושה דורות השתנתה הפרשנות של ב.מ.וו Z4, לא הרעיון. הדור הראשון, יליד תקופת כריס בנגל, היה הנועז שבהם: חרטום ארוך, תא נוסעים משוך לאחור וקווים חדים שלא ביקשו את הסכמתו של איש. הדור השני התבגר, התרכך והפך מהודר יותר, והחליף את גג הבד בגג קשיח מתקפל פרקטי וכבד. הדור השלישי כבר חזר לגג הבד, למראה קליל יותר ובמידה רבה גם לפשטות של המתכון המקורי. 

התוצאה היא Z4 בשלה ומדויקת. היא נראית טוב, נותנת תחושת פרימיום ונעימה מספיק ביום־יום, אבל היא עדיין נמוכה, פתוחה, בעלת הנעה אחורית ומכוונת אל מי שיושב מאחורי ההגה.ויש בה ניחוח מסוים של החיים הטובים. לא ראוותנות ולא הצהרה, אלא המותרות הפשוטות של זמן פנוי, מזג אוויר נכון, גג מקופל וכביש ששווה להאריך בשבילו את הדרך.כל זה היה נכון במבחן שערכנו לה לפני 3 שנים, והיום נכון אפילו יותר.

כי ב.מ.וו Z4 אינה נעלמת לבדה. הרודסטר עצמה נסוגה ממפת הרכב. קטגוריה שהייתה פעם חלק מובן מאליו מהיצע של יצרנים רבים ופרחה בשנות ה-90 (ותודה למאזדה) הצטמצמה לקומץ דגמים. השוק מבקש רכבי פנאי, התעשייה נעה לעבר חשמל, ובתווך נותר מעט מאוד מקום למכונית נמוכה, פתוחה, דו־מושבית, שעיקר הצידוק לקיומה אינו שימושיות אלא הנאה מנהיגה.

האירוניה ממתינה באותו אולם תצוגה עצמו. בסכום דומה אפשר לקנות מאותו יצרן רכב פנאי חשמלי שמסיע חמישה אנשים, מעניק הרבה יותר מרחב ושימושיות ומאיץ ל־100 קמ"ש בקצב שעד לפני שנים לא רבות היה נחלתן של מכוניות־על. כמעט בכל אמת מידה רציונלית, הוא מציע יותר מכונית תמורת הכסף. אבל זו כבר אמת מידה אחרת. כוח חדל מזמן להיות מצרך נדיר, וגם תאוצה אפשר לקנות היום על המשקל כמעט לפי שקל לקילוואט. דווקא הדברים שקשה למדוד הם שהולכים ומתמעטים. ואולי קשה עוד יותר להסביר את ערכם למי שמעולם לא חיפש אותם.

וזו גם הסיבה שנהיגה אחרונה ב־Z4 מקבלת משמעות שלא הייתה לה לפני כמה שנים. הייצור הסתיים, בישראל נותרו יחידות אחרונות. מה יהיה? אם יהיה? איך יהיה? שאלות בלי תשובה. הכיוון חשמלי. אבל כל תוכנית היא בסיס מצוין לשינוי.

לכן היחידות האחרונות אינן רק סוף מלאי של דגם שירד מפס הייצור. הן קצהו של חוט שנמשך יותר משני עשורים, ואולי אחת ההזדמנויות האחרונות לקנות חדשה מכונית שמעמידה את הנהיגה עצמה במרכז, בלי להזדקק להסבר נוסף. ייתכן שבעוד כמה שנים נביט לאחור ונגלה שלא רק ה־Z4 נעלמה. נעלם איתה גם סוג מסוים של מכוניות, אנשים, נהיגה. בינתיים נשארו עוד כמה. בינתיים, נשארנו גם אנחנו.