קאן אם קניון במבחן דרכים: מה זה בכלל ולמה אי אפשר להפסיק לחייך?

בפעם הראשונה שזה קרה, האוטו מימין נעמד לידי ברמזור, החלון נפתח והנהג צעק לי בחיוך ׳מה זה?׳.

׳קאנאמקאניון׳ צעקתי לו חזרה מעל המנוע ודרך הקסדה.

׳קאנאמה?!׳ העיניים שלו חיכו לתשובה.

׳זה כמו כזה…׳ נהיה ירוק והוא נסע.

******

האמת היא שחשבתי שאני אדם די רהוט – עד שגם בפעם השישית שפתחו עלי חלון ושאגו ׳מה זה?׳, עדיין לא הצלחתי לענות בשלוף.

אפילו כשעמדנו כמה חבר׳ה סביבו עם קפה בטבע, והתעמקנו ב׳מה זה?׳, עדיין לא עלתה תשובה ברורה במשפט קצר. בטח לא במילה. זה למה החל מהפעם השביעית שצעקו לי בכביש, הייתי פורש ידיים וצועק חזרה: ׳וואלה לא יודע. אבל זה כיף!״

מוזר איך כלי-הרכב הזה, חושף את הנטייה הגנטית של כולנו לקטלג ולהגדיר כל יצור שנמצא מולנו. ברגע שהעיניים נוחתות עליו פנים אל פנים בפעם הראשונה, המוח מיד מנסה לסווג אותו איכשהו, ולו בכדי להבין מה לחשוב עליו.

הניסיון הזה נועד לכישלון. אפילו המדינה – בניסיון לקטלג אותו לצורך תהליך הרישוי – הביאה למצב שנדרש רישיון בלתי מוגבל על אופנוע דו-גלגלי, כדי לרכב על שלושת הגלגלים של קאן אם. רק  שבתכל׳ס, למעט המצערת הסיבובית ביד ימין, אין עליו שום דבר תפעולי שקשור לאופנוע. לדעתי  ממש חבל למנוע את החוויה הזו באופן גורף מנהגי המכוניות.

אז הנה התקדמנו: לפחות הבנו מה הוא לא. זו לא מכונית וזה לא אופנוע. ואם אנחנו כבר שם, אז רישוי הכביש עושה אותו גם לא טרקטורון. מדובר כאן בפלטפורמה אחרת לגמרי. הקונפיגורציה שלו הכי קרובה דווקא לאופנוע שלג; מקדימה זרועות A פרושות לצדדים כמעט מתחתיך, מאחוריך הוא הולך וצר, מסתיים בגלגל מניע יחיד. משולש. אין יכולת הטיה בכלל. כדי להתמודד עם הכוחות בתוך הרדיוס נדרשים השרירים, או הטיה של פלג הגוף העליון פנימה.

אם התאור הזה מובן לך, מיד הראש חושב: רגע, מה הרווחתי? זה פחות יציב מסידור של ארבעה גלגלים, אין לזה את ממד ההטיה כמו לשני גלגלים, ואני עומד בפקקים. בשמש. בלי גג ומזגן. והנה עוד פעם כשלנו בהגדרה. איזה פקקים בראש שלך?

זה כלי יוקרה בשלושמאות אלף, רכב רביעי או חמישי בגראז׳, חייזר מזווד למסעות, ואתה מדבר איתו על פקק?!

אז בתשובה לשאלה ׳מה זה׳, הנה ניסיון: זו מכונה שלא מוציאה את האף מהבית, עד שמגיעה נסיעה שמתאימה לה בול: צירים בלי הרבה רמזורים, יום כיף בנוף מהפנט בעונה נוחה ומרגשת עם עוד נפש אהובה מחבקת מאחור. וכשיוצאים איתו לרכיבה שכזו, אתה לא מתחבט בשאלה מה הוא. אתה פשוט מרחף.

הצעצוע לגדולים הזה הוא מכונת פנאי נדירה. כל הכסף הלך על פינוקים, טכנולוגיה, הנדסה ואיכות מכלולים. וגם לעיצוב. זה מוצר מוקפד והוא חלק ממשפחה ענפה של תלת-גלגליים שכמותו, עם גרסאות, רמות גימור ונפחי מנוע. בתוך הליינאפ הזה, הקניון רד-רוק הוא על תקן האדוונצ׳ר המאובזר. כלי מפנק למרחקים ארוכים, עם יכולת שטח בסיסית שמשחררת אותך להיעלם עם השביל עמוק אל תוך הטבע.

יושבים עליו זקוף ונינוח מעל מנוע טריפל בנפח 1330 סמ״ק. 115 כ״ס על יותר מ-13 קג״מ מעיפים אותו מהרמזור כמו אופנוע עם אחלה סאונד. כדי שימשיך ככה, צריך להעלות לו הילוכים עם אגודל שמאל. להוריד הילוכים אפשר עם לחצן אצבע, אבל לא חובה בכלל. אם שכחת את הגיר לקראת עצירה, הוא יוריד את ההילוכים בעצמו, בזמן וחלק.

אפרופו עצירה, אין שום מנופים על הכידון. רק דוושת בלם יחידה לרגל ימין, שמפעילה את הבלמים הקדמיים והאחורי ביחד. התחושה היא שהמערכת מחלקת את הכוח טוב מאוד, תוך תיעדוף מבורך לבלמים הקדמיים. הטרלול הזה עוצר חזק וקצר באופן מפתיע כשצריך, אבל בתנועה שוטפת עדיף ליהנות דווקא מהרגש המעולה של בלמי הברמבו ופחות מהעוצמה.

כשעולים עם הקניון לקצב שמח יותר בפיתולים, צריך להתחיל לעבוד עם הגוף ולהקפיד הקפדה מוקפדת ביותר על סדר הפעולות של נהיגה בארבעה גלגלים: תאוטה כשהכידון נסגר, תאוצה רק כשהכידון נפתח. ניסיון להאיץ – אפילו במתינות -בתוך הרדיוס, יגרום לכם לפגוש את מכלול הבקרות האלקטרוניות שמנהלות את המשולש המעופף הזה. למעשה, כל ניסיון לקרב אותו למצב בו הגלגל הקדמי-פנימי יתנתק מהקרקע, יגרום למחשב לדבר אליך דרך שלוש מערכות: הפחתת כוח המנוע, הפחתת הסיוע החשמלי להיגוי, ואם צריך, אז גם דרך הפעלה יזומה של כל אחד מהברקסים בנפרד.

אבל כשעובדים איתו מסודר ומדויק, על סף הבקרות, הוא פתאום נהיה מגניב באופן מפתיע. מכניס את האף  על שאריות הבלימה, מאלץ אותך להתנגד עם הרגל החיצונית, מרגישים בידיים שאין מה לחבר את הגז לפני שהוא מתיישב על הקו. בפניות ארוכות מתגלה שסכום הפידבקים והבקרות מייצר מהירות פניה די מתונה. אבל בשינוי כיוון קצרים, בהפיכות כיוון והמראות – הו אז הכיף מבעבע. בסוף אתה מכיר אותו מספיק כדי לסגור את הכידון עד תחילת ההתנגדות, לחכות בסבלנות עם הגז, ואז לדחוף אותו עמוק מדי – כדי שפתיחת הכידון שלך תחליט בשביל הבקרה מתי מתחילה התאוצה המלאה הלאה. באופן הזה ובקצב  הזה, הוא יכול לעשות בלגן בעיניים להרבה רוכבי אופנוע. לפעמים, רחמנא ליצלן, אפילו לעקוף אותם.

כשיורדים איתו מהאספלט מתגלה בתוכו לימוזינת שבילים מפנקת. מצבי הרכיבה שניתנים לדפדוף תוך כדי תנועה, משנים את הכלי באופן מורגש. הכל מטופל בלחיצת כפתור אחת מהכידון; פעולת הגיר, מפת המנוע, הבקרות הממוחשבות והשיכוך במתלים האלקטרוניים. במצב ׳ראלי׳ הוא אפילו משחרר את בקרת האחיזה (אבל לא את בקרת היציבות, וטוב שכך), ובהילוך ראשון מאפשר לך דריפטים ופירפורים מכאן ועד הודעה חדשה.

אבל הנה מסר חשוב: זה לא כלי עבירות (מרווח גחון מתון) ולא מכונת ביצועים ספורטיבית. קאן אם קניון רד-רוק הוא יותר כמו ריינג׳ רובר קבריולט על שלושה גלגלים. הבנה של המסוגלות שלו והקפדה על קצב ותפעול מתאימים, חושפים רכב שבילים מלכותי ומפנק. אין קרקושים, אין מכות, מערך המתלים מגהץ הכל באופן שלא פעם גורם לך להרים גבה מחוייכת.

ככה, לאט לאט, אתה מתחיל להבין את הקטע שלו. הקאן אם קניון רד-רוק הוא פשוט מכונת חיוכים. באינגלישטית קוראים לזה feel good machine. אין לו שום מטרה בחיים, חוץ מלגרום לך ליהנות ולחייך. ואם יש את הממון בכיסך, אז זה פשוט קונספט מקסים. מכונה שאין טוב ממנה לטיול זוגי רגוע בטבע המדהים של הארץ שלנו. גלולת כיף שמשפיעה לא רק עליך, אלא על כל הסביבה.
ככה מצאתי את עצמי עושה סיבובי ג׳וי-רייד לכל הילדודס במושב. גם לאלה שאני לא מכיר. אחד מהם שוב שאל אותי ׳מה זה?׳. ׳וואלה לא יודע באבי׳, עניתי, ׳אבל איזה כיף?׳…