לא הייתה שום דרך להתחמק מזה, אני חושב. כל העדויות המשפחתיות מסמנות חיבור ברור מאוד מהימים הראשונים. אני לא זוכר הרבה מהילדות שלי, אבל אני זוכר שהמשיכה הזאת הייתה שם תמיד. המילים הראשונות אולי מרמזות על משהו: “אבא”, “ריטמו”. אולי כולנו, בסוף היום, הושפענו עמוקות מההורים שלנו, גם בבחירת האהבות שלנו אני יודע שכשהייתי תינוק אבא שלי עדיין עבד בפיאט. אני יודע מהסיפורים שהיו מכוניות איטלקיות בבית כל הזמן. המילה “ריטמו”, כאמור, מסגירה את זה.
הזיכרונות המוטוריים הראשונים שלי בתור ילד לא מלהיבים במיוחד. תחילת שנות ה־80′. אבא כבר לא עובד בפיאט, ובחנייה בהרצליה עומדת לנצ’יה דלתה בסיסית. אני זוכר את עצמי יושב ומסתכל עליה שעות. מזווית כזו, מזווית אחרת. שוכב על הרצפה ומסתכל מלמטה. מה לא בסדר עם הילד? אף אחד לא יודע. לעיתים ביקשתי את המפתח. ילד טוב. יושב מול ההגה ולא מעז אפילו לחשוב על הנעה או תנועה. רק מסתכל. בוחן.
הציורים היו גם הם כאלה. שרטוטים. עדיין ילד, אבל מצייר משפחות דגמים. אני לא יודע איפה הציורים האלו היום, ולא יכול לאגד את הזיכרונות בצורה מסודרת מהשנים ההן. לכאורה ילד נורמטיבי. תלמיד מצטיין. מסודר ורציני. עניבה למסיבות בית הספר ושעות במכון למחוננים. אשליה. קונצרט על קלידים מכאן והופעות על הבמה, ולרגע גם בטלוויזיה החינוכית. כדורסל, ג’ודו, כדוריד. הלו”ז מלא והעשייה רבה בשביל ילד שעדיין לא החליף קידומת ראשונה. אבל בראש יש רק דבר אחד.
בשנים ההן, להיות שקוע במוטוריקה הייתה חוויה אחרת מאוד מהיום. הידע הגיע ממקורות כתובים בלבד. התחלתי, במקביל ללימודי העברית בבית הספר, לדפדף במגזינים ובעיתונות היומית, שכללה מדי פעם משהו מוטורי. בטלוויזיה ניתן היה לתפוס בערוץ הלבנוני את “סיכום הספורט הועלמי של ג’ילט” שכלל לפעמים גם דיווחים קצרים על מה שקורה בפורמולה 1, בראלי ואפילו ב־MotoGP. כשהתחילו שיעורי האנגלית בבית הספר כבר הגעתי מוכן יחסית ולא בגלל הטלוויזיה.
כל שקל שהיה לי הגיע לסטימצקי. בסניף הגדול ברחוב דיזנגוף הקפידו להביא שלל מגזינים מעבר לים. וכך אוטו ומוטו התחלפו בכל מה שהיה על המדף. מקאר עד פאסט קארס, ממוטורסייקליסט עד דירטבייק הכל הגיע אליי לחדר. ככה למדתי אנגלית בקצב שמערכת החינוך יכלה רק לקנא בו. בשיטוטיי בסוכנויות, שהיו הטיולים שלי, קראו לי “הילד שיודע את הקוטר של הגוז’ונים”. בסוכנויות הדו־גלגלי קראו לי “מוטו”. משם הגיע גם חומר נוסף כל מה שמקיף את עולם הרכב ולא מגיע אלינו בד”כ. ככה הגיעו אליי גם פוסטר של אינטגרלה ותיק העיתונות הראשון שלי. פולדר קרטון כחול ומושקע של לנצ’יה, עם הכיתוב PRESS עליו. עם חומר היצרן של האינטגרלה. כן זה היה משהו פיזי פעם, לא מייל שמצפצף לך בטלפון.
מנחת עם קונוסים.
איש הולך וחושב.
סתם… הוא בודק מרחק בין הקונוסים. בשמש. חם לו. המוח שלו בטח שרוף לגמרי. אנחנו מכירים אותו. צילום: תומר פדר
העיתונות העולמית פתחה אפשרויות נוספות להשביע את הרעב. למי שזוכר, בחלק מהמגזינים האלו היו ספחים. היית תולש את הספח, ממלא את הפרטים, דוחף למעטפה עם 20 דולר, נניח, ומחכה. אם היה לך מזל והכול הלך כמו שצריך, הגיע אליך בחזרה ספר שאפילו לא ידעת שקיים בארץ. או מנוי חודשי. ככה הארגז שמתחת למיטה התחיל להתמלא. והמוח התחיל להבין. סתם ספרים על מכוניות ואופנועים. ספרים על נהיגה מתקדמת וגם על רכיבה. בדיעבד אני מבין שיצרתי בסיס רחב ועמוק מאוד. לא מתוך מטרה מסוימת. זה פשוט קרה.
אני מחייך עכשיו. נזכר בקלטות הווידאו. היו לי כמה שהגיעו מעבר לים עם אותם “ספחים” שהוזכרו קודם, והיו כאלה שהגיעו מחנות הווידאו הגדולה שהייתה אז בכיכר דיזנגוף. סיכומי עונות מרוצים בעיקר. בשנתיים איחור, כמובן, אבל למי היה אכפת. זה לא שהיה משהו אחר לראות. סליחה למר ג’ו קריידן ולניסיונותיו האמיצים לייצר כאן משהו בעידן של ערוץ 1. אוהבים אותך, ג’ו.
אני אנסה לתאר סיטואציה לקורא הצעיר יותר. אם צעירים בכלל עדיין טורחים לקרוא משהו. יום אחד, אני חושב שכבר הייתי בן 11, אני נוסע באוטובוס בהרצליה ומבחין ב־911 לבנה חונה באחד הבניינים הפנימיים. היום זה נשמע מוזר, כי כל כך קל לראות ולדעת. אבל לא כל אחד הבין מה זה אז. הידע היה אחר. ברור שירדתי בתחנה הקרובה ורצתי לראות אותה. ישבתי, כהרגלי, על המדרכה של החנייה הפנימית. מסתכל. לא מתקרב. לא מעז לגעת. רק מסתכל. אחרי שעה קלה יוצא הבעלים של הרכב מהבניין. מסתכל עליי. אני מסתכל עליו בחזרה. אין מילים. הוא נכנס לרכב ונעלם משם. חזרתי עוד לבקר אותה. שנים אחרות.
לאורך השנים היו לא מעט מכוניות כאלה שעמדו איפשהו, ואני פשוט הלכתי, ישבתי לידן והסתכלתי עליהן. לא צילמתי אותן. לא התקשרתי לחברים לספר. טלפון? הצחקתי את עצמי. אני זוכר עכשיו אותה, את ה-GTV המושלמת מפיתוח, את ה-5 טורבו המשופרת מבן־גוריון, את הפולביה, את האינטגרלה האדומה, את הסוד שהוכנה לראליקרוס וחנתה סתם ברחוב ועוד מכוניות שהייתי פוקד. כן בשנותי הראשנות הייתי איטלופיל רציני מאוד…
עכשיו אני שם לב שרציתי בכלל לדבר איתך על נהיגה, מבחנים, כתיבה ומה קורה בעולם הזה שלנו. אבל הזיכרונות השתלטו על האצבעות. זה גם ככה כבר ארוך מדי, ואני לא בטוח שאנשים בכלל מקדישים תשומת לב למילה הכתובה.
נמשיך בקרוב.
