אתמול נפל דבר בישראל, בכל הקשור לעולם הדו”ג לפחות. לפי הכותרות בעיתונים ובאתרים זה ממש שחר של יום חדש. לא, זה לא המשיח שהגיע, לא. מדובר במעשה חמורות אחר, ובשטף ההתלהבות קשה להבחין בין צהלה לנעירה.
חפירה עמוקה יותר גלתה את פשר השמחה הגדולה. הכותרות זועקות – “מחירי הביטוח ירדו ב-15 אחוזים”. כן. לא חזון העצמות היבשות ולא גלידת פיסטוק, ירידה של 15 אחוזים בפוליסת ביטוח החובה – הוזלה של כמה מאות שקלים בשנה.
היות ופחדתי שגם אני מושפע מהלך הרוח האופטימי הזה, לא העזתי לבצע חישובים בראש ושלפתי את מחשבון הכיס הנאמן שלי. כן, לא טעיתי. רוכבי הדו-גלגלי בישראל קבלו הטבה – שערכה כערך מנת פלאפל בשבוע. אכן שמחה גדולה.
עכשיו, אני האחרון שיזלזל במנת פלאפל משובחת, אבל תרשה לי בכל זאת לשאול, על מה כל המהומה? ציבור הנהגים והרוכבים הוא אובייקט מאושר לאינוס במדינת ישראל. אם נתמקד רגע ברוכבים נגלה שלא רק משרד הרישוי גוהר מעליהם, לא רק מחיר הדלק, לא רק המיסוי אלא גם פרמיית הביטוח הלא הגיונית אותן הם נדרשים לשלם. ממש גנג-בנג.
וכן, גם אחרי ההנחה מרעידת המדינה שעליה התבשרנו אתמול, מחירי הביטוח הם עדיין בגדר שערוריה. הם עדיין דורשים מאדם שכל רצונו הוא להימנע מפקק או דו”ח חניה, לשלם ביטוח במחיר של קטנוע משומש בסיסי. האונס הקבוצתי הזה נמשך, על ידי כל הגופים המוזכרים, רק שתוך כדי האקט האלים שרץ על גבנו, הושיטו לנו פרח קטן. תודה, באמת.
ועל המחווה הכמעט בזויה הזו אנחנו צוהלים? מה עומדת ההוזלה הזו לשנות בדיוק? על מי היא תשפיע? הלא חצי מהרוכבים רוכבים ללא כיסוי ביטוחי ואת החצי השני לא מעניינת אותה מנת פלאפל. ההטבה הזו תגרום לכל נעלמי הביטוח לבטח את הקטנוע הדל שלהם? אני חושש שאתה יודע את התשובה. אף אחד לא אוהב שדופקים אותו, אפילו אם מגישים לו מיד אח”כ מנת פלאפל.
יבואו חבריי המלומדים ויגידו – אל תזלזל בהישג הזה, הלא אחרי וינוגרד וחישובי ההיוון שלו, היינו אמורים לספוג עליה של 20 אחוז בפוליסה. אמור מעתה שעל הפוליסה קיבלו 35 אחוזי הנחה. ממש הגדה של פסח. בתוך כל העושק הזה, צריך להחמיא לנציגי מועדון האופנועים ונציגי ועד המאבק במחירי הביטוח. הם יחד עם נציגי היבואנים לא עוצרים, דופקים על דלתות ושולחנות ובאמת עושים כל מה שאפשר לעשות בשביל לתקן את העוול הזה.
אבל גם הם יודעים, בדיוק כמוך, שמחירי הביטוח הם לא הגיוניים, והם אלו שמהווים את החסם האמיתי היחידי בשוק הדו-גלגלי. שוק שאמור להיות כפול בגודלו במדינה עם נתוני עומס ואקלים כמו בישראל. שוק שיכול היה לפרוח.
הפתרון? בארץ הקטנה שלנו, שולט בשיח בציבורי רק דבר אחד. כוח. אם זה כוח כלכלי, כוח פוליטי או סתם כוח עממי – רק משם יבוא השינוי. המאבק הזה לא ייגמר בחדרי ישיבות ובדיונים מסודרים. לא עם טיעונים משכנעים ולא עם התפלפלויות מנומקות היטב.
כוח. המוני רוכבים שישטפו את הרחובות. יסתמו אותם, יחסמו אותם, יטלטלו אותם, את דעת הקהל ואת המגדלים בהם יושבים מקבלי ההחלטות. החלבנים. אני לא אופטימי – אין לנו את היכולת להתאגד ולהרעיד. אנחנו עסוקים מדי, פחדנים מדי ולא רוצים לבטל את החופשה בזניזבר בסוף החודש. בדיוק הסיבות, שהופכות אותנו לכאלו קורבנות, אידאלים.
