שנות ה-80 היו שירת הברבור של לנצ’יה, עם רצף הצלחות פנומנלי במרוצי הראלי והיצע דגמים שאולי לא הצטיין באיכות ואמינות, אבל הציע שילוב נדיר של אופי, ביצועים וסטייל איטלקי. גם המכירות יחסית למותג קטן היו סבירות למדי. אלא שאז הגיעו שנות ה-90 ואיתן מהפך תפיסתי שעברה לנצ’יה כחלק מקבוצת פיאט. מי שממחישה את השינוי שעברה לנצ’יה היא האפסילון שדור הראשון שלה חוגג השנה יום הולדת 30 (ותוכלו להביא אותו ארצה כרכב אספנות, אם ממש זה מה שעושה לכם את זה).
בשנות ה-90 החליטה פיאט שאלפא רומיאו תהיה המותג הספורטיבי של הקבוצה, ואילו לנצ’יה תהפוך למותג יותר אלגנטי ויוקרתי כשתשאיר מאחור את המורשת האדירה בספורט המוטורי. לצד זאת הוחלט גם לסגור את חטיבת אוטוביאנקי ולמזג אותה בתוך לנצ’יה, כאשר יורשת ה-Y10 (שכבר שווקה מחוץ לאיטליה עם סמל לנצ’יה) כבר תהיה דגם בלעדי של לנצ’יה עם האפיון החדש של המותג.
שלושים שנה לך תזכור: סקודה אוקטביה
שלושים שנה לך תזכור: מיצובישי לאנסר איבו 4
שלושים שנה לך תזכור: פורד KA
האיטלקים הרי אוהבים מכוניות קטנות אז למה לא להציע להם קטנה עירונית, אופנתית ומהודרת. רעיון שאוטובינקי החלה עם ה-Y10 אבל קיבל שדרוג משמעותי באפסילון. מעבר לשבכת הכרום המזוהה עם לנצ’יה הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בתא הנוסעים הייחודי, עם לוח מחוונים מרכזי דיפון אלקנטרה צבעוני לרוחב לוח המכשירים ובדלתות, מושבים כורסתיים (בריפוד אלקנטרה ברמות הגימור הגבוהות) ואי אפשר בלי דיפונים דמויי עץ שהיו צו האופנה בשנות ה-90 כשרצו להגדיר רכב כיוקרתי. יש שיגידו שזה קצת מצועצע, אבל בשורה התחתונה האפסילון הביא בתא הנוסעים תחושה שלא כמעט באף מכונית קטנה, אולי למעט בגרסאות הבאקארה של רנו 5/קליאו.
הדגם החדש היה ארוך בלא פחות מ-33 ס”מ מה-Y10 מה שהקפיץ אותו לקטגוריית הסופרמיני ובא לידי ביטוי בחלל פנים שיכל תאורטית לאכלס חמישה מבוגרים גם הודות לקו הגג הגבוה והדלת האחורית הכמעט אנכית – שני מאפיינים עיצוביים שהגיעו מה-Y10 אליהם נוספו קווים מעוקלים ותפיחה בולטת על המכסה המנוע. עם זאת לטובת המראה האופנתי/ספורטיבי האפסילון הוצעה רק בתצורת 3 דלתות. התוצאה היא מכונית קטנה הייתה שרצתה לעשות רושם של מכונית גדולה.
למרות שיש להן אורך דומה, האפסילון נבנתה על רצפה מקוצרת של הפונטו עם בסיס גלגלים של 238 ס”מ ומתלה אחורי נפרד. היצע המנועים כלל את מנועי ה-FIRE המוכרים של פיאט, כי עם כל הכבוד צריך לחסוך איפה שאפשר, בנפחי 1.1, 1.25 ו-1.4 ליטר עם תיבה ידנית ואופציה לתיבה אוטומטית רציפה. הביצועים לא היו עוצרי נשימה אך מספקים למדי עבור מכונית עירונית, כאשר הייתה גם גרסה חמימה עם מנוע 1.2 ליטר 16 שסתומים בעל 86 כ”ס שגם הוצע במהדורת “אלפנטינו רוסו” – פיל אדום – קריצה לפיל הדוהר מדגמי ה-HF של לנצ’יה. זו אמנם הייתה האפסילון הכי מהירה, אך עם 10.9 שניות ל-100 קמ”ש אפשר להגיד שזה היה בקושי פילפילון.
לנצ’יה השכילה להציע את האפסילון במגוון צבעים ומהדורות מיוחדות והתוצאה הייתה שאפסילון היא המכונית האחרונה שבאמת אפשר להגיד שזכתה להצלחה מסחרית. כ-870,000 יחידות נמכרו מהדור הראשון ויותר מ-3 מיליון יחידות עד היום, כשרובן נמכרו באיטליה. עם השנים לנצ’יה הלכה ודעכה עד שהאפסילון נשארה לאורך תקופה הדגם היחיד בהיצע של לנצ’יה כשבשנים האחרונות נמכר באיטליה בלבד.
הזווית המקומית
למרות שאוטוביאנקי Y10 זכתה להצלחה נאה בתור מכונית צעירים זולה, האפסילון ממשיכתה לא זכתה להגיע ארצה למעט יחידות ספורות לצורכי תקינה. מרכב 3 דלתות, תיבה רציפה שסבלה מתדמית בעייתית ובעיקר מחיר גבוה יותר משל הפונטו גרם ליבואן פשוט להתמקד בפונטו שבאותם ימים הציעה מגוון דגמים וגרסאות נרחב והייתה בין המכוניות הנמכרות ביותר בישראל. גם הדור השני של האספילון לא זכה לעשות עליה ודווקא הדור השלישי כן הגיע ארצה, אבל מחיר גבוה, מידות קטנות ומותג שכבר נעלם מהתודעה הפכו אותה לקוריוז בשוק.
לפני קצת יותר משנה עשתה האפסילון קאמבק בתור גרסה מהודרת ומוחצנת על בסיס פיג’ו 208, ובלנצ’יה אפילו הציגו גרסת HF ספורטיבית וחשמלית שלא נדע וגם חזור להתחרות במרוצי ראלי בקטגוריות נמוכות. בספק גדול אם זה מה שיצליח להציל את לנצ’יה שאיבדה את הדרך כבר לפני 30 שנה.
| לנצ’יה אפסילון דור 1 – תעודת זהות | |
| שנות ייצור | 1995-2005 |
| קטגוריה | סופרמיני |
| מנועים | בנזין: 1.2,1.4, 1.0 ליטר |
| תיבת הילוכים | ידנית 5 הילוכים או אוטומטית רציפה |
| הנעה | קדמית |
| בסיס גלגלים | 238 ס”מ |
| אXרXג | 143.5X169X372 |
| מכוניות שייוצרו | 870,000 |
שלושים שנה לך תזכור: סקודה אוקטביה
שלושים שנה לך תזכור: מיצובישי לאנסר איבו 4
שלושים שנה לך תזכור: פורד KA
