אלי הניח את אפריליה SR GT 400 על סף דלתי והתפנה לעיסוקיו. אני, האמת, הייתי באותו הרגע עסוק מאוד בענייני שלי. רק כמה ימים אחרי התפניתי לצאת ולבחון את מה שהניח האלי(ל) מול הבית. ובכן, זה לא נראה כל כך כמו קטנוע. זה נראה כמו אופנוע ראלי אחרי סטייג'. 4,500 ק"מ כבר על השעון. בחודש נטו שהוא באמת רכב עליו. זה לא מעט לשום כלי רכב. בייחוד כשמדובר ברוכב כמו אלי פנגס שלנו.
הכלי כולו עטוף בשכבת אבק נאה. מה נאה, עבה. מספיק עבה כדי שבחלקים מסוימים אפשר לנחש את הצבע מתחת. מלפנים מוזיאון שלם של בעלי כנף. גדודי חרקים שנתקפו על ידי החזית של האפריליה. לא היה להם סיכוי. מעבר זריז על התפריטים גילה מהירות מרבית שנשמרה על ידי המחשב. 161 קמ"ש. לכאורה. זה מסביר את החרקים.
הק"מ, המהירות והאבק מסבירים טוב מאוד את אופי השימוש שעבר על הכלי הזה בתקופה האחרונה. גזים ארוכים על הכביש ורכיבות שטח קשות. אני יודע שזה קטנוע אדוונצ'ר. עם מיגון רוח מתכוונן, מרווח גחון הכי גבוה בקטגוריה ומערכות אלקטרוניות שמעודדות את הרוכב לתת עוד. ועדיין, אמרתי לעצמי, התקופה הקרובה תהיה רגועה יותר לאיטלקי (בתעודת הזהות).
כך יצא שאת הרכיבה הראשונה עשיתי בכלל לעמדת השטיפה העצמית הקרובה. חצי שעה מאוחר יותר, הקטנוע נראה חדש לגמרי. עכשיו אפשר לראות את העיצוב, את איכות ההתאמה והגימור, אפילו לשבת עליו עם בגדים נקיים. ברמזור שאלות, תגובות, מבטים. יופי. הנסיעה הבאה הייתה למחרת, לפגישה קצרה באזור התעשייה של הרצליה. בראש אני מתכנן כבר כמה ימים מה תהיה נסיעת הדגל שלו לחודש הזה, תחת חסותי. מלא רעיונות. משהו עתיר ק"מ ונופים פתוחים. כראוי. הפגישה הייתה מוצלחת. ועדיין הרגשתי שאני צריך לשבור שגרה.
אולי זה כל התקתוק הפוסט־מודרני של המשרדים העדכניים באזור. אולי זה הבטון, אולי אורות הניאון. ואולי אלו היו דווקא העצים בכניסה לבניין. עצים מהונדסים. לרגליהם בריכת דגים, מהונדסת לא פחות. תמיד חשבתי על הפינה הזו כנאה למדי. פתאום היא נראתה לי לא אמיתית. לא טבעית. מצב הרוח השתנה ברגע. וכך מצאתי את עצמי עולה על הקטנוע, יוצא לדרך לא ברור לאן.
כמה דברים על הקטנוע הזה ברורים מיד. התגובות של המנוע והווריאטור זה משהו שרק פיאג'יו יודעים לייצר. שילוב של עוצמה ודיוק, תחושה מעולה, חלקה ועגולה מצד אחד, עם כוח זמין וברור מצד שני. הדבר השני לגבי המנוע הזה: הוא סינגל, אבל ממש לא מרגיש ככה. סינגלים גדולים בדרך כלל שולחים פעימות מאוד ברורות לאורך ולרוחב הכלי. כאן זה לא מורגש, הוא חלק ופעולתו שונה באופן בולט. לתחושת התגובה החלקה והמהירה תורמים כאן גם המצמד הטבול שיש כאן, בניגוד לואריאטורים רגילים, וכיול התמסורת. התוצאה, כאמור, תגובה מיידית והעברת כוח חלקה. אחר כך שמים לב לעוד שני דברים שהולכים ביחד, המתלים ומרווח הגחון. הרכיבים האיכותיים שומרים על קור רוח גם תחת עומס, וזה אומר שתקיפת מדרכות גבוהות אפילו ברכיבה מתבצעת בלי שום דרמה.
מצאתי את עצמי מושך לכיוון חוף הים, מנתק בדרך אגב את בקרת המשיכה לחלוטין. אפשר, דרך אגב, לבטל גם את פעולת ה־ABS על הבלם האחורי, וזה מעולה למי שמבין למה זה מעולה. דרך התפריטים ניתן להגדיר גם שביטול מוחלט של בקרת המשיכה ישולב באופן אוטומטי בביטול של ה־ABS בגלגל האחורי. החבר'ה שם יודעים את העבודה ומבינים בדיוק מה חסר במקומות אחרים. ממשיך להתגלגל צפונה בהרצליה פיתוח. עכשיו אני מבין מה אני צריך. קצת טבע. פחות בריכות דגים מזויפות. לפחות לכמה דקות.
פעם, צפונית לשכונת נוף ים, אפשר היה למצוא מתקן של תע"ש. אחר כך, עם השנים ופריצת הגדרות, האזור הפך למגרש משחקים לרכבי שטח. שילוב של חול ים, שבילי באמפים, גבעות ושבילים, כבישי גישה ומבנים נטושים של המפעל. דחיפה מערבה ואתה במבט על החוף. עשר דקות מהבית. עולם אחר. היום שוב האזור משתנה. מתבצעות שם עבודות תשתית שונות וחלק ניכר מהדרכים בשטח למצוק נחסמו לחלוטין. בייחוד באזור המתקן הישן. כל זה מעניין אותי פחות כרגע. כן, הגדרות של מתחמי העבודה מציקות בעין, אבל אני יודע מה מחכה לי בסוף.
אני מכיר את השבילים האלו לא רע. עברתי כאן עם הרבה סוגי כלי רכב. החול הזה יודע להיות מעצבן מאוד במקומות מסוימים, בטח אם אנחנו אחרי קיץ ארוך כמו עכשיו. גשם אחד כמו שצריך והמקום מתמלא אמבטיות בוץ משעשעות. עכשיו? בסוף הקיץ? חול מהסוג שאוהב אופנועי שטח דקיקים וקלים, וצמיגים מתאימים. לאפריליה יש צמיגים ייעודיים שפותחו רק בשבילו ואת יחס ההספק־משקל הכי טוב בקטגוריה. ועדיין, זה חול ים בסוף היום.
בלי מיגון ובלי הכנה מיוחדת, ובקצב נינוח למדי, אנחנו מתחילים להתגלגל צפונה על השביל. רק לראות דרך לא סלולה, ארוכה, בלי הגדרות ובלי מגבלות, כבר מזיזה משהו בפנים. צריך לשמור על מומנטום במקומות כאלו. לא עניין של מהירות אלא סיפור של לא להעמיס על הקדמי משקל. זה בדיוק מה שיגרום לאופנוע לחפור את הקדמי שלו בחול ולנער את הכידון שלו ימינה ושמאלה. אתה מחפש את ההפך. אפריליה SR GT 400, עם כל הסטייל האיטלקי שלו, מראה שהוא מרגיש טוב גם כשאין בית קפה באזור.
בסוף הגעתי לנוף שהייתי צריך. לפני כמה דקות הסתכלתי על הדגים המסכנים בבריכת נוי לרגלי בנייני המשרדים. כלואים שם. ולא רק הם. עכשיו, על קצה המצוק, זה מרגיש ההפך המוחלט. השמיים מרהיבים והים כחול. אלו מנוקדים בעננים וזה משובץ בכמה סירות לבנות. לכמה דקות, ברחנו לנשום אוויר אחר. וכן, אני מבין עכשיו שהוא הולך להיות הרבה יותר מאובק ממה שחשבתי גם אצלי. עכשיו קדימה, חזרה לכביש, לתנועה, למציאות. נתחבר זריז לכביש החוף ומשם לאיילון, היום קצר והמלאכה מרובה. והאוויר לנשימה הזה שלקחנו, אומר שאני אצטרך למהר. כמה אפשר לסגור כאן על השעון אמרנו?
