“אתם עושים טיול?” שאל אותי עובר אורח בתחנת הדלק בבוקר יום שישי האחרון. “לא ממש…” השבתי לו והמשכתי לתדלק את ההארלי שליווה אותי בנסיעה הזו. “ראיתי כאן מלא … איזה חמישים אופנועים… אתם חברים?” הוא המשיך לחקור אותי ולהצביע על עוד אופנועים בתחנה. היתה תחושה כבדה אצלי באותו הבוקר ולא ממש התחשק לי לדבר.
האיש המשיך לשאול שאלות ולחקור ובסוף מצאתי את עצמי אומר לו: “אני לא מכיר את האופנוענים שעברו כאן, אני לא מכיר את אלו שאתה רואה כאן מסביב. אנחנו לא חברים במובן הקלאסי של המילה. אנחנו עומדים להיות הרבה יותר מחמישים היום… יהיו כאן מאות אופנועים. וכולנו כאן בשביל לזכור ולכבד את יוסי קירמה, לוחם מג”ב שנהרג בסוף אוקטובר…”. האדם שאינני מכיר שינה את הבעת פניו, מילמל בשקט את השם קירמה… “אני מכיר”, הוא אמר, השתהה לשניה והוסיף, “גיבור”. ופתאום הוא הבין אותי ואני אותו. הסתכלתי אליו ואמרתי, שיוסי קירמה היה גם גיבור וגם אופנוען ובגלל זה זה כל האופנועים שהוא רואה זורמים על הכבישים מסביבו, נמצאים כאן.
לא. לא הכרתי אותו. עד השיחות שהגיעו אחרי הדיווחים לא ידעתי מי הוא. וגם מבלי לדעת, בלי להכיר – אני יכול להרגיש את האובדן. התחושה הכבדה, הצער, אלו מורכבים משני חלקים. האחד הוא צער על מותו של לוחם, שחתר למגע ושילם את המחיר הכבד ביותר. השני הוא כולו הערכה לאופנוען מבצעי, כזה שלוקח את הכלי שכולנו אוהבים ומנצל את היתרונות שלו בשביל להגן על המדינה הזו.
אני חייב להודות שהייתי קצת בהלם מכמות האנשים שהתאספו במסע באותו היום. אני מעריך שהיו שם כ-700 אופנועים. כמות אדירה של רוכבים שהתייצבה באותו יום לכבד את זיכרו. וצריך גם להסיר את הכובע בפני כל מי שעמד מאחורי המסע הזה (המשפחה, החברים, מועדון האופנועים ואלבר) שהנציח בצורה ייחודות אדם שלפי כל הסיפורים, היה גיבור בחייו, כפי שהיה במותו.
