פיאט גרנדה פנדה במבחן: כל הסטייל הזה

זה לא קורה הרבה שמאיה שלי מבקשת ממני לקנות מכונית שתשרת את המשפחה. היא לא מתרגשת ממכוניות. היא כבר נסעה בהכול – מכוניות ספורט קיצוניות יותר ופחות, משפחתיות, רכבי פנאי ושטח. היא חוותה יותר גלגלים ממאה משפחות גם יחד. והנה, לאחר סיבוב קצר בפיאט פנדה החדשה, או שמא בתוספת “גרנדה” לשמה הוותיק, כלומר “הגדולה”, שכן מידותיה צמחו, מאיה שלי החלה לשאול על מצבי הכלכלי בעובר ושב, ומשם עברה לחסכונות.

פיאט גרנדה פנדה – וזו הפעם האחרונה שאשתמש בשם “גרנדה” בכתבה – היא מכונית שקשה לשפוט לפי המדדים הרגילים. ובואו, זה לא שבסגמנט שלה איכות החומרים גבוהה או בידוד הרעשים מוצלח. היא בכלל משחקת על הגבול שבין סופר-מיני לרכבי פנאי קטנים, אבל זה כבר לא כזה מעניין היום, שכן הסגמנטים די התערבבו, וזה כבר נושא לכתבה אחרת.

הפלטפורמה מגיעה מקונצרן סטלנטיס וכך גם יחידת הכוח, אבל הביצוע, כך עושה הרושם, מצליח לגעת בנימי הרגש – הן בשל העיצוב והן כי זו פיאט. אנשים שוכחים, והנה אני כאן להזכיר: פיאט מאז ומתמיד היו מומחים בייצור מכוניות קטנות, מוצלחות ובעלות אופי. את האחרון קשה לקמט במילים.

זה החל בפיאט 500, דרך ה־600 וה־850, המשיך ב־127 ואז באונו, שהפכה לסיפור הצלחה עצום. במקביל לאונו שווקה הפנדה, שגם היא הפכה להצלחה עצומה. עד היום ישנן המון גרסאות הנעה כפולה שנותנות עבודה בצפון איטליה, אבל לא רק. הפשטות המכנית והמשקל הנמוך גרמו להמון אנשים לתחזק אותן ולא למכור ולהחליף במודרניזציה מוטורית.

גם לאחר התקופה הזאת פיאט המשיכו לייצר קטנות מוצלחות – הפונטו או ה־500 המחודשת, למשל. האחרונה החזיקה את המותג בחיים יחד עם הדוקאטו, שהוא ההפך מרכב קטן וחמוד – מסחרי ויעיל. מהסוג שאריאל אלסיבוני היה רוצה בחניה. גם מהסיבה להפוך אותו לבית על גלגלים וגם כי הוא סוטה.

הפנדה לא פנדה

בכל מקרה, הפנדה החדשה פורטת על נימי הרגש, עם עיצוב רבוע שיותר מ”עושה כבוד” למקור. יחידות התאורה רבועות, הן מלפנים והן מאחור, כאשר אלו שמאחור אנכיות כמו במקור.

בכל מקום לוגו פיאט מוטמע – בפגוש האחורי למטה, למשל. בדיפוני הדלתות גם, בהם טבוע הלוגו פיאט בפלסטיק הנוקשה, שהיה צבוע כחול ברכב המבחן. בכלל, הכול שם היה כחול אייטיז בתא הנוסעים. נגיעות צהובות פה ושם, והחומרים הנוקשים שאנו רגילים לקבל בסגמנט הפשוט הזה נעלמו תחת העיצוב הנהדר.

בניגוד להרבה כלים בסגמנט הזה, כאן לא הייתה התחושה שחסכו עלינו. למעשה, גם הפלסטיק הנוקשה היה נעים יחסית. אולי צופה בסוג של גומי? אולי.

אבל זה לא שהפנדה חפה מחסרונות. איכות ההרכבה אמנם סבירה, אך איכות הגימור מעט פחות מוצלחת, עם חיבורי משטחים שלא תמיד זהים, למשל, כאלה שבחלק מהמקומות השאירו קצוות חדים.

סביב לוח המחוונים וצג המולטימדיה, בצהוב תואם, יש מעין קו היקפי שלמעשה מסמן את מסלול הניסוי שהיה על גג מתחם פיאט דאז. ויש גם את הפנדה המקורית שם, כאילו נוסעת. וזה חמוד. זה מסביר כמה לא צריך להשתגע כדי לייצר שוני – כאן, ספציפית, גם זיקה לעבר.

ברמת הגימור הגבוהה שהייתה איתי יש עוד תא אחסון קטנטן מעל תא הכפפות המסורתי. הוא עשוי מבמבוק ממוחזר. מאיה שלי קראה את הכיתוב שמסביר זאת באנגלית – אגב, הוא נקרא “במבוקס” – ולצדו ההסבר, וישר אמרה שזה מגניב, כי דובי פנדה אוכלים במבוק.

לא קישרתי זאת כלל. אולי כי צריך לפעמים מישהו שלא מהתחום שיראה דברים שאנחנו לא רואים.

עוד משהו חמוד הוא שכולם חושבים שהפנדה של פיאט קשורה לדובי פנדה, והיא לא. דובי פנדה בכלל עגלגלים וחמודים, והיא אמנם חמודה, אבל זוויתית למדי. וזה מיד יסתור את העניין של שם הדגם, שקרוי על האלה הרומית “אמפנדה”, זו שהייתה אמונה על ביטחונם של הנוסעים בדרכים.

הפנדה מתגלגלת

ואפרופו דרכים, הנסיעה בפיאט פנדה נוחה, בטח ביחס לסגמנט הפשוט שאליו היא שייכת. כיול המתלים רך יחסית, וזה ניכר בנוחות נסיעה טובה על שברים ותיקוני כביש. מעט פחות במעבר מהיר על פסי האטה. ככה זה, לכל פלוס יש גם מינוס.

גם המרחב בתא הנוסעים ראוי, והוא יכול לשמש משפחה קטנה, הן מבחינת המקום ליושבים מאחור והן מבחינת תא מטען סביר בהחלט בגודלו.

המושבים, אגב, נוחים, והם מעוצבים בקוביות־קוביות, גם הם בצבע כחול, ובכיתוב צהוב, לא צועק אך גם לא נחבא אל הכלים, רקמו שם: “נעשה באהבה”.

וזה לא שאני קמתי על הצד הרומנטי, אבל באמת שכיף לראות שחשבו עליך. וזו באמת התחושה המתקבלת בפנדה.

יחידת הכוח מעט מתעתעת. יש כאן מנוע 1.2 ליטר עם מנוע חשמלי פצפון. יחד הם מפיקים 110 כ”ס ומומנט שמדגדג את ה־21 קג”מ. זה מספיק להתנהלות ראויה בעיר וגם לעקיפות בין־עירוניות, כל עוד לא תנסו לעקוף שיירה מוגזמת.

התעתוע מגיע מכך שקצב התאוצה בפועל מהיר יותר מהתחושה שמתקבלת בתא הנוסעים. יחידת הכוח פועלת על מי מנוחות וגם נשמעת ככזאת, אבל בפועל קצב התאוצה סביר בהחלט.

במהירויות נמוכות מרגישים את עבודת תיבת ההילוכים האוטומטית־רובוטית כפולת המצמדים, כלומר את ההורדה להילוך נמוך. מלבד זאת, פעולת התיבה מעודנת מאוד.

צריכת הדלק חסכונית ממש, עם ליטר לכל 17 קילומטרים.

סיכום בקצרה

פיאט פנדה היא אולי הדבר המתוק ביותר שיש כיום על כבישי ישראל. הן העיצוב הרבוע עם שלל הקוביות, בטח בצבעי המרכב העליזים והמיוחדים שבהם ניתן לרכוש אותה, והן תא הנוסעים שממשיך את הקו העיצובי בצורה מכובדת, וזאת למרות איכות החומרים הפשוטה, כיאה לסגמנט.

היא לא חפה מחסרונות, והיא גם לא אמורה להיות. זה הרי סגמנט זול ופשוט. יחידת הכוח יותר ממכובדת, ונוחות הנסיעה טובה.

אבל בעיקר היא מצליחה לפרוט, כאמור, על נימי הרגש. וזה משהו שכמעט אף אחד כבר לא מצליח לעשות. וזה קצת חסר בעולם הרכב הקר, שבו כמעט כל המכוניות דומות זו לזו.