אומרים שפעם היה הרבה יותר שמח כשהדברים היו יותר פשוטים. קלישאה נוסטלגית טרחנית משהו שמתייגת אותך מיידית תחת ההגדרה "בומר". אלא שלפחות בכל מה שקשור לתחום המוטורי היא מצליחה להצדיק את עצמה. אני מתיישב מאחורי ההגה של ה-AE86 והכל נראה ומרגיש נכון. אין מסכים מסנוורים, אין שפע של הגדרות שצריך לברור מתוך תפריטים והפעולה היחידה שאתה צריך לעשות לפני שמניעים ויוצאים לדרך היא ללחוץ על דוושת המצמד ולוודא שהאוטו לא בהילוך.
יד שמאל על גלגל הגה דקיק מצופה עור, יד ימין נשלחת לידית הילוכים פלסטית קלילה. מד מהירות ומד סל"ד גדולים ואנלוגיים מול העיניים והדבר הכי הייטקי בסביבה הוא שעון זמן דיגיטלי. אבל זה לא מה שמעניין עכשיו, כי הזמן ממש קצר. בטח כשמדובר במכונית שצמחה להיות אייקון מוטורי מהמקום שהוא אולי הכי לא צפוי שיש. ויש הרבה מה לספר על זה ועליה, אבל בל נקדים את המאוחר.
סיבה למסיבה
המפגש הזה מגיע במסגרת חגיגות 60 שנה של טויוטה קורולה. אחד מהשמות הכי ותיקים ומצליחים בתולדות תעשיית הרכב. עכשיו בואו נשים את הכל על השולחן, אתם יכולים להגיד גם שמדובר באחת המכוניות המשעממות של תעשיית הרכב. יש בזה מן הנכון, אבל זו קביעה פשטנית וחוטאת לאמת. לא רק כי בתוך ההיסטוריה הארוכה והמפותלת של 12 דורות ו-60 שנה היו לקורולה גם גרסאות מעניינות עבור חובבי הנהיגה, אלא כי בסופו של דבר, עם יותר מ-57 מיליון מכוניות הנושאות את השם קורולה, ברור שבטויוטה פיצחו ופיתחו נוסחה מצליחה שמשכפלת את עצמה ועושה התאמה לטעם הקהל.
יצרניות הרכב אוהבות ציוני דרך היסטוריים. זה עובד מצוין שיווקית. בטויוטה מבינים את זה טוב מאוד ולכן לא פספסו את ההזדמנות להנפיק לכבוד המאורע מהדורה מיוחדת לקורולה. כדרכן של מהדורות מיוחדות שכאלו, אין כאן בשורה ענקית, אלא מהלך שנועד לרענן מוצר מוכר ולהפוך אותו לייחודי ונחשק יותר. יש כאן צבע כחול ייחודי למהדורה זו שתגיע במרכבי האצ'בק, סדאן וסטיישן. מקבלים כאן גם חישוקי 17 אינץ' שונים, אזכורים ל-60 שנות הקורולה במדבקות ובספי הדלתות וקצת יותר אבזור בתא הנוסעים עם נגיעות עיצוביות שונות. מספיק בשביל להבדיל אותה מאלפי קורולות אחרות על פס הייצור. מי יודע, אולי בעוד כמה עשרות שנים מהדורה זו תקבל גם מעמד וביקוש משלה בקרב אספני קורולות (ויש כאלו, אנחנו לא שופטים. כל אחד וההעדפות שלו).
טויוטה קורולה כפריט אספנים נוסטלגי? לא המחשבה הראשונה שלנו כשאומרים קורולה ישנה, אבל אי אפשר להתעלם מהקסם שניכר כשהגענו להאג וניצבו זה ליד זה כל הדורות של הקורולה. אם שמים לרגע את הנוסטלגיה בצד ואת העובדה שפעם המכוניות היו קטנות כל כך, ניתן להבחין באבולוציה המדודה והעקבית שעברה הקורולה לאורך השנים. שינויים קטנים שמצטברים לקפיצת דרך גדולה, שגם משקפת את התהליכים שעברה תעשיית הרכב כולה.
להניע ולנסוע
הבסיס והכוונה זהים. הרצון לייצר מכונית עממית, שימושית ונגישה, ולא פחות חשוב מזה, אמינה. היום זה נראה לנו טריוויאלי, אבל פעם בשנות ה-60 וה-70 זה היה אחרת, כי לא תמיד יכולתם להיכנס לאוטו בבוקר, בוקר אחר בוקר, להניע ופשוט לנסוע. תקלות היו קורות, ולא מעט, גם במכוניות חדשות. תשאלו את ההורים שלכם. טויוטה, והיפנים בכלל, לימדו את העולם שמכונית יכולה להיות מוצר שאפשר לסמוך עליו ולימדו את האמריקאים והאירופאים שיעור שהם לא ישכחו. המחיר? המכונית הפכה, לפחות בעיני חובבי הרכב, למוצר צריכה גנרי ונטול אופי. אלו היו השנים בהן היפנים כבשו את העולם וטויוטה קורולה הייתה בחוד החנית. היא גם הייתה מכונית גלובלית הרבה לפני שפרצה הגלובליזציה.
זה לא נגמר בזה. כמו לא מעט טויוטות, גם הקורולה קנתה לעצמה שם בזכות העמידות. ברור שהמכוניות שנאספו לאירוע נשמרו באופן קפדני, הגם שעל מד האוץ של חלקן כבר נרשמו מאות אלפי קילומטרים. אבל גם בישראל צרובת השמש ומוסר תחזוקת השבר זה לא מראה נדיר לפגוש קורולה בת יותר מ-20 אחרי מאות אלפי קילומטרים, שכוחה עדיין במכלוליה.
כל זה מרשים במיוחד בדורות הראשונים של הקורולה שהיו זמינים לנו באירוע להתרשמות ונהיגה קצרה. גם אחרי 50 שנה פלוס מינוס הכל נמצא במקום. אמנם אין הרבה אבזור, בטח במונחים של ימינו, אבל הכל עובד. כל המתגים שלמים, הפלסטיקה בסיסית אבל עדיין יושבת במקום, הדוקה, לא מקרקשת גם בנסיעה על כביש מרוצף. הפלסטיקה בכמה וכמה אירופאיות מכובדות מאותה תקופה, בלי להזכיר מוצא, לא הייתה צריכה להמתין עשרות שנים בשביל להתפרק ולהתפורר, גם באקלים אירופי סלחני. כל אלו מתחברים ומסבירים חלק מהסיבות מדוע הקורולה הפכה לסיפור הצלחה כל כך גדול.
ומה עם קצת ריגוש?
נכון שיש גם את עניין הטיימינג אחרי משבר הדלק של 1973, ואפילו בשורות טכנולוגיות עם מנועי 16 שסתומים ותיבה אוטומטית ראויה. אבל קשה לתמצת 60 שנה גם אם ממש מנסים, וזה לא המקום. אולי בכתבה אחרת, כי אם הגעתם עד כאן בטח אתם כבר אומרים לעצמכם "תפסיק לבלבל את המוח, מה עם ה-AE86 מפסקת הפתיחה". טוב אז הנה, הגענו למה שהיה עבורנו גולת הכותרת של היום הזה.
אף אחד לא מצפה להתרגש מטויוטה קורולה. ואף אחד גם לא מצפה לראות בארץ בקורולה משהו מרגש, כי למרות שהיו לה כאמור לא מעט גרסאות מיוחדות וספורטיביות, אף אחת מהן לא זכתה להגיע ארצה. חלקן כלל לא היו מוכרות במערב. עד שהגיעו סדרת משחקי גראן טוריסמו בפלייסטיישן לקראת סוף שנות ה-90, האינטרנט וסדרת סרטי מהיר ועצבני שחשפו אותנו למה שקורה בארץ השמש העולה.
אתם מבינים, בזמן שאנחנו, אנשי המערב שחושבים שהם מרכז העולם, קראנו במגזינים, חלמנו והתווכחנו על גולף או 205 GTI, אונו טורבו או קאדט GSI, במזרח הרחוק חובבי ההגה פינטזו על דברים אחרים לגמרי. בפסגת הרשימה ניצבה טויוטה קורולה. טוב נו, לא הקורולה של הדוד מיטסוהירו סאן, אלא קורולה אחרת שקראו לה לוין, או אחותה ספרינטר טרואנו, והייתה לה הנעה אחורית, דיפרנציאל מוגבל החלקה ומנוע עם הזרקת דלק, 16 שסתומים ושני גלי זיזים. הרבה לפני שזה הפך להיות צו האופנה הספורטיבי באירופה.
הקורולה בשם הקוד AE86 היא מכונית פולחן במזרח הרחוק, ואחת המכוניות שתרמו להתפתחות תרבות הדריפטינג ביפן. אבל מעבר לכך, גם במונחים של קומפקטיות חמות של התקופה היו לה מספרים מרשימים. כמעט 130 כ"ס בסל"ד גבוה על קצת יותר מ-900 ק"ג וחלוקת משקל כמעט מאוזנת לפנים ולאחור. העיצוב רבוע כמקובל לתקופה, וזה לא משנה אם היא מגיעה בתצורת קופה או ליפטבק, היא נראית ומרגישה קטנה. בסיס גלגלים של 240 ס"מ קצר יותר מטויוטה אייגו X של ימינו. הישיבה בה מרגישה אינטימית. הדלתות דקיקות, החלונות גדולים והראות החוצה מצוינת. חוץ ממושבים עם תמיכה צידית בולטת שמתאימים למידות של יפנים דקיקים אין שום דבר מיוחד בתא הנוסעים. רק את המינימום שצריך. במכונית שבה נהגנו אין חלונות חשמליים, אין מזגן ואפילו לא הגה כוח.
אתה לא צריך את כל אלו, אתה רק צריך לתת גז. למנוע אין מה להציע לך מתחת ל-3,000 סל"ד, אבל מעבר לשם הוא פשוט רץ למעלה עם צליל ניסור נוכח ואופי שמבקש רק לשים אותו קרוב לקו האדום. זה מנוע חי, תוסס, אבל גם כזה שמצריך תשומת לב להיות בהילוך הנכון. אם אתה לא קשוב למנוע ולא מהיר בתזמון המצמד והידית אין לך מה לחפש כאן. קוראים לזה לנהוג. וכשאין כמעט חומרי בידוד והתחושה כמעט חלולה, גם 80 קמ"ש בהילוך שלישי ב-5,000 סל"ד מרגישים כמו מסיבת טכנו, ושיא ההספק נמצא ב-6,600 סל"ד. אלוהים, כמה שהתחושות האלו חסרות במכוניות המודרניות. כן, אני יודע שיש היום קורולה GR עם טכנולוגיה עילית וביצועים של מכונית WRC עם לוחית רישוי. ועדיין, תנו לי עוד מהפשטות הקלילה והשמחה הזו. באמת שלא צריך יותר.
טויוטה קורולה הבאה כבר נמצאת מעבר לפינה. היא תהיה היברידית כמובן, נקייה וטכנולוגית יותר כמתבקש, ועדיין תשמר את תצורת הסדאן הקלאסית שיש לה ביקוש בלא מעט שווקים בעולם (אבל תהיה גם גרסת "קרוס"). תהיו בטוחים שהיא תשמר את אותו DNA שמלווה את הקורולה כבר 60 שנה ותהיה רב מכר עולמי. הימור בטוח. היום, כשטויוטה גם נושאת את הדגל ביצירת מכוניות שפונות לנהג, ניתן לקוות שיצליחו גם למזג בה תכונות שהן מעבר רק ליעילות ושימושיות שפונה למכנה המשותף הרחב. מי יודע, אולי בעוד כמה עשורים כשהנהג יהפוך למיותר לחלוטין, הדור הבא יתלהב מהקורולה כמו שאנחנו התלהבנו מה-AE86.
