בפינה זה נשתדל להביא לכם כל שבוע סיפור שבו המהנדסים נשארו ללא השגחת מבוגר והחליטו למתוח את הגבולות של ההנדסה ושל ההיגיון.
תעצמו רגע עיניים ותדמיינו שהשנה היא 1963. העולם מהופנט מהמירוץ לחלל עם ברית המועצות, חצי ממהנדסי הרכב בארה”ב מעשנים שלוש קופסאות ‘לאקי סטרייק’ ביום, ומילים גסות כמו אופטימיזציה או טביעת רגל פחמנית עוד לא הומצאו. זו הייתה תקופה שבה אם למהנדס היה רעיון מטורף, ומנהל הכספים היה חולה באותו יום, הפרויקט פשוט קיבל אור ירוק. שיקולים כמו איכות סביבה, צריכת דלק או סתם הגיון בסיסי היו בגדר המלצה בלבד. זה בדיוק הסיפור של ה-Chrysler Turbine Car. מכונית שלא סתם ניסתה לשנות את חוקי המשחק, היא ניסתה להחליף את המשחק כולו במשהו שפולט אש, שורק כמו מטוס קרב ומסוגל לנסוע על כל נוזל דליק, החל מדיזל, מזוט ודלק סילוני ועד לבושם יוקרתי.
עידן הסילון יורד לכביש המהיר
בתחילת שנות ה-60, קרייזלר הייתה צריכה משהו שינער אותה מהתדמית המנומנמת והשמרנית שלה. העולם היה מרותק למטוסי סילון ומירוץ לחלל, ובחברה החליטו שלקחת מנוע בוכנה רגיל – עם כל הבוכנות, השסתומים, גלי הזיזים והרצועות שלו – זה מובן מאליו – זה אובייס. למה לא לקחת טורבינת סילון, כן-כן כמו שיש במסוקים ומטוסי קרב, לדחוף אותה מתחת למכסה המנוע, ולתת לנהג האמריקאי להרגיש לפחות כמו טייס של בואינג 707 בדרך למרכז קניות.
כדי שהקונספט הזה גם ייראה מיליון דולר, הם פנו לסדנת Ghia שבאיטליה. האיטלקים לקחו את המשימה ברצינות ויצרו מרכב קופה מרהיב בצבע ברונזה עמוק, עם קווים נקיים ונחושים ואלמנטים עיצוביים מאחור שנראו, באופן לא מקרי בכלל, כמו פתחי פליטה של מבער אחורי.
2,000 כ”ס עם גיר ידני : היצירה החדשה של הנסי
איך עובד הטירוף הזה?
המנוע, שנקרא A-831, היה טורבינת גז דו-שלבית. בשונה ממנוע בוכנה שבו הפיצוץ דוחף בוכנה למטה ולמעלה, כאן הכל עבד על זרימה רציפה דרך המנוע. אוויר נשאב פנימה, נדחף על ידי מדחס לתוך תאי בעירה, מתערבב עם דלק, והפיצוץ המתמשך מסובב טורבינה שהניעה את הגלגלים האחוריים דרך תיבת הילוכים אוטומטית (ששונתה במיוחד ללא ממיר מומנט, כי המנוע עצמו פעל כמו ממיר מומנט נוזלי).
מדחס וטורבינת גז. זהו הציר הראשון, שאחראי על יניקת האוויר, דחיסתו והזרקת הדלק. כשהרכב עמד בסרק, הציר הזה הסתובב סביב 18,000 עד 22,000 סל”ד. תחת עומס מלא, המדחס הגיע למקסימום המוגבל שלו – 44,600 סל”ד.
טורבינת הכוח. זהו הציר השני, אשר מונע אך ורק על ידי זרימת הגזים הלוהטים מהציר הראשון (אין ביניהם חיבור מכני). הוא זה שמחובר לתיבת ההילוכים ומניע את הגלגלים. תחת תאוצה ועומס מלא, ציר כוח זה תוכנן להגיע למהירות מקסימלית של 60,000 סל”ד. כמובן שתיבת ההילוכים לא יכולה לעמוד בעומס כזה ולכן שולבה מערכת הפחתת ההילוכים ברכב והורידה את ה-60,000 סל”ד המטורפים האלו ביחס של 1:8.5, כך שלתיבת ההילוכים הגיע סל”ד מקסימלי שפוי לחלוטין של סביב 4,500 עד 5,000 סל”ד. המספרים על הנייר היו מוזרים לחלוטין בהשוואה למנועי V8 אמריקאיים באותה תקופה:
הספק: 130 כ”ס בלבד (נשמע מעט, נכון?)
מומנט: 58.7 קג”מ – וכל הטירוף הזה זמין כמעט מ-0 סל”ד!
כשמניעים את המכונית הזו, היא לא מגרגרת, אין את הרעש המוכר של מנוע בעירה פנימית רגיל – אלא דווקא הרעש שאתם שומעים בשדה תעופה בזמן ההמתנה בתוך המטוס שהוא מניע. יש שריקה הולכת ומתגברת, מעין גניחה מכנית עמוקה שהופכת לצליל של מטוס שמחכה לאישור המראה על מסלול 26 בנתב”ג.
אלו המכוניות הכי איטיות בישראל
תדלק לי טקילה, בבקשה
היתרון ההנדסי הגדול ביותר של הטורבינה היה פשטות מכנית מוחלטת (חמישית מהחלקים של מנוע רגיל) והעובדה שהיא הייתה “אומניבורית” – היא אשכרה אכלה הכל. למנוע טורבינה לא אכפת מאוקטן, לא אכפת לו מהצתה, אכפת לו רק שישתחרר חום בתא הבעירה. בקטע אירוני הנוזל היחידי שלא היה טעים לה, היה בנזין רגיל עם עופרת, הדלק הנפוץ ביותר בתחנות דלק בתקופה ההיא. העופרת שבדלק יצרה משקעים קשים ותוספות כימיות על הלהבים העדינים של הטורבינה, מה שגרם להרס המנוע בתוך זמן קצר.
במהלך המבחנים, מהנדסי קרייזלר תדלקו את המכוניות האלה בסולר, דלק סילוני, קרוסין, ואפילו שמן טיגון משומש. באחד מאירועי הפרסום, כדי להוכיח לכתבי הרכב שהם לא מבלפים, שפך אחד המנהלים כמה בקבוקים של בושם שאנל 5 ישירות למיכל הדלק. המכונית הניעה, נסעה, והשאירה אחריה שובל בריח של אריסטוקרטיה צרפתית.
הסיפור המטורף ביותר התרחש כשנשיא מקסיקו דאז ביקש לבדוק את המכונית. הוא שאל את המהנדסים אם היא יכולה לנסוע על טקילה. המהנדסים משכו בכתפיים, רוקנו כמה בקבוקים של טקילה איכותית למיכל, והמכונית טסה בלי להשתעל אפילו פעם אחת . בנוסף, לא הייתה מערכת קירור (אין רדיאטור, אין מים, אין נוזל קירור), והשמן לא בא במגע עם תוצרי הבעירה, מה שאומר שלא היה צריך להחליף שמן מנוע כמעט לעולם. חלום? חכו.
אלו המכוניות הכי מהירות בישראל עד מיליון שקלים
המציאות הפיזיקלית מכה חזרה
אז למה אנחנו לא נוסעים היום על טורבינות שורקות בריח של אצטון? כי פיזיקה היא גברת עקשנית, ובסוף היא תמיד מנצחת.
הבעיה הראשונה והקשה ביותר הייתה צריכת הדלק העירונית. מנוע טורבינה יעיל להחריד כשהוא עובד בסל”ד גבוה ויציב (מהירות שיוט בכביש מהיר). אבל בעמידה ברמזור, או בזחילות של פקק עירוני, הטורבינה עדיין הייתה צריכה להסתובב במהירות עצומה רק כדי לא להיכבות. התוצאה? המכונית פשוט “לגמה” דלק בקצבים מפחידים בתוך העיר, משהו כמו 3-4 קילומטר לליטר במקרה הטוב.
הבעיה השנייה הייתה ההשהיה. כשאתה לוחץ על הגז במנוע V8 אמריקאי גדול, המנוע מגיב והרכב זז. בטורבינה, כשעמדת ברמזור ולחצת על הדוושה, לקח למנוע משהו כמו 1.5 עד 2 שניות תמימות רק בשביל לבנות את הלחץ הפנימי ולהתחיל לזוז. בעידן שבו האמריקאים העריצו מירוצי דראג מרמזור לרמזור, הנתון הזה היה כמעט בלתי נסלח.
מעבר לזה, הטמפרטורה של גזי הפליטה הייתה קיצונית. באבות הטיפוס המוקדמים, המכונית פשוט המיסה את האספלט מאחוריה ושרפה פגושים של מכוניות אחרות שחזרו קרוב מדי. קרייזלר פתרה את זה עם מערכת מורכבת של “רגנרטורים” (מחלפי חום מסתובבים) שהחזירו את החום של גזי הפליטה חזרה למנוע כדי לחמם את האוויר הנכנס. זה שיפר את צריכת הדלק והוריד את חום הפליטה, אבל הפך את המנוע ליקר ומסובך יותר לייצור המוני.
המבחן הגדול והסוף המר
קרייזלר לא ויתרה בקלות. כדי להוכיח שהטכנולוגיה בשלה, הם ביצעו את אחד מניסויי הלקוחות הגדולים והמפוארים בהיסטוריה של תעשיית הרכב. הם ייצרו 50 מכוניות (ועוד 5 אבות טיפוס) וחילקו אותן בחינם ל-203 נהגים ונהגות אמריקאים מהשורה, לתקופה של שלושה חודשים. כל הנהגים קיבלו הנחיה אחת פשוטה: סעו רגיל, עשו איתה קניות, טיילו ותגידו לנו מה אתם חושבים. התגובות היו מעורבות אך חיוביות ברובן. האנשים אהבו את יחידת הכוח הנעימה, את תשומת הלב המטורפת ברחוב ואת האמינות (המכוניות כמעט ולא התקלקלו).
אבל בשנת 1966, כשהניסוי הסתיים, השמיים התקדרו. הממשל האמריקאי החל להעביר את חוקי זיהום האוויר הראשונים (Clean Air Act), ומנוע הטורבינה, אף שהיה נקי מאוד מבחינת פחמימנים, פלט כמויות אדירות של תחמוצות חנקן (NOx) בגלל טמפרטורת הבעירה הגבוהה. הוספת מערכות סינון הייתה הופכת את המכונית ליקרה יותר מרולס רויס.
ההחלטה התקבלה
כדי להימנע מתשלומי מכס ומיסים מטורפים על המרכבים שיוצרו באיטליה על ידי Ghia, קרייזלר נאלצה לעשות את הדבר הכואב ביותר שחובב רכב יכול לדמיין: הם לקחו 46 מהמכוניות המדהימות האלה, שלחו אותן למגרש גרוטאות, וכתשו אותן בעזרת מכבש. סרטוני הווידאו של ההשמדה הזו עדיין גורמים לכל חובבי הרכב להתכווץ קצת.
רק 9 מכוניות שרדו את הטבח. רובן נמצאות במוזיאונים בארה”ב, ומעט נשארו בידיים פרטיות – אחת מהן, כמובן, שייכת לג’יי לנו, שמדי פעם מניע אותה, שורף קצת סולר, ומזכיר לעולם שהיה פעם זמן שבו ההנדסה הייתה משוגעת באמת .
